אז יצאנו לרחובות ואמרנו את אשר על ליבו של העם …אז מה! עובדים עלינו …?

 

את השיר הזה שרו הגשש החיוור ב1981 שזה לפי חישוב פשוט, לפני הרבה שנים (שכל אחד יחשב לעצמו),

 

ואם היו מקליטים את השיר הזה היום הוא היה אותנטי באותה מידה אם לא יותר. אז מה קרה לנו בעצם?

 

 

בעצם … הלכנו לישון והשארנו את המדינה בידיים של מישהו אחר ושכחנו לבדוק, שהוא בעצם עושה את מה שהבטיח, אומרים שכל המצב הזה הוא תולדה של התנהלות שהתחילה אחרי יום כיפור, חלחלה אל שנות השמונים והפריטה את עצמה לדעת בשנות התשעים.

 

אז אולי כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להחזיר את השיח הציבורי למושגים של "אנחנו" במקום "אני", כי ככה דיברו בזמן הקמת המדינה ועד למשבר של יום כיפור שהקרקע כבר הייתה פורייה להתייחסות יותר אישית, פחות להקריב למען המדינה וכן לייצר פה איזו שהיא תרבות שמתייחסת יותר לאני מאשר להתפתחות לאומית וכיבוש הארץ.

 

זה לא שאפשר להאשים מישהו ספציפי, אני רוצה להאמין שבין מקבלי ההחלטות התקבלו החלטות שהיו נכונות לזמן ההוא ולשליחות הציבורית אליה התחייבו נבחרי הציבור שלנו, ואף אחד לא התכוון שנגיע למצב שדור שלם לא יכול להתקיים פה בכבוד, התכוונו או לא זה לא משנה זה מה שקרה והגיע הזמן לשנות.

 

אולי היינו צריכים את המכה הזו על האף כדי להתעורר ולומר , אנחנו רוצים ישראל אחרת, טוב , לא לגמרי אחרת, קצת מהאופטימיות והביחד שהיו כאן בשנים הראשונות וקצת מהטכנולוגיה והחיים הטובים שהתאפשרו כאן בשנים האחרונות, במקום למדוד את ההצלחה שלנו במושגים כמו תוצר גולמי לנפש אולי נשנה למדד שמחת החיים, לפני שמישהו אומר לי שאני הוזה, הודעה קטנה לעיתונות: במדינה קטנה שנקראת בהוטן זה הצליח!

את הישראליות הזאת שנדמה שחסרה לכולנו אני מחזיר בשעה נוסטלגית של שירה ישראלית במסגרת המופע

" מדינה בראי שיריה – סיפורה של ישראל דרך השירים  ".