באחת הפעמים האחרונות שהעברתי את הערב "מדינה בראי שיריה" שוב עלתה השאלה האם אנחנו כחברה ומדינה ערוכים לעתיד לבוא, אמנם הערב שלי מתאר מה קרה כאן במוסיקה הישראלית לאורך השנים, אבל בעצם אני מתאר מה קרה לחברה הישראלית לאורך השנים והמוסיקה רק מבטא את התהליכים והשינויים שהחברה עברה.
והכי ברור רואים את השינויים האלו בזרם המרכזי.
אז אחרי כל התלונות על מערכת החינוך הקורסת, החינוך בבית ודור הילדים שרק מעניין אותם האייפון החדש, פייסבוק והאח הגדול, נשאלה השאלה האם גדל פה דור של ישראלים צעירים שיוכלו להמשיך את המורשת של הסבים והסבתות שלנו שהקימו בעמל כפיים את המדינה, שרו כל הדרך על יופיה של הארץ ( שירים כמו ארץ ישראל יפה וארץ ארץ ארץ), נשאו בליבם תפילה ש"הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר" וקיוו להפוך את המקום הזה לבית לדרות רבים קדימה.
בסיומה של אותה הרצאה, כמנהגי נשארתי לשוחח עם אנשים בקהל שרצו לשמוע עוד ולהביע את דעתם, ואז אמר לי אחד המשתתפים שהוא לגמרי גאה ומתפעל מדור הילדים, אין לו שום חשש לגבי היותם ישראלים ציונים שימשיכו בגאווה רבה את המפעל הציוני שאנחנו נולדנו אליו מוכן פועל ומתפקד.
להיפך הוא הוסיף, הילדים האלו כבר נולדו למציאות של פייסבוק, בלוגים, טוויטר וסלולאר זמין תמיד , ודווקא בזכות הטכנולוגיה הזו הם נחשפים לעולם מהר יותר, עם פחות מסננים ובוחרים את הטוב עבורם.
דווקא אלו הם שיוכלו להצעיד את המדינה והחברה הישראלית אל מקום יותר מודרני ומציאותי, ופחות להיות שבויים במודלים ישנים שעבד עליהם הקלח בעולם הטכנולוגי של ימינו, ודווקא הם יוכלו למצוא את האיזון בין להביא כבוד הביתה לבית ההורים ולשרת בצבא כמו סבא וסבתא שלהם והוריהם ובין להיות פתוחים לרעיונות חדשים.
אולי זו השאלה הכי מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היום.
והתפילה המודרנית תשתנה במעט ל:
"הן אפשר הן אפשר שניתן לילדנו לגדול פה …גם מחר"
\
את הישראליות הזאת שנדמה שחסרה לכולנו אני מחזיר בשעה נוסטלגית של שירה ישראלית במסגרת המופע